פסק-דין בתיק ת"א 20973-01-10

1.         בפניי תביעה כספית בסכום של 500,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מהוצאת צו הפסקה מנהלי ע"י הנתבעת (להלן גם: "המועצה"), אשר מנע ממנו להמשיך ולהפעיל שוק בחצור הגלילית.

התובע הוסיף וטען כי הנתבעת גם לא עמדה בהתחייבותה לאפשר לו את הפעלת השוק במשך 3 שנים נוספות.

2.         בין התובע לנתבעת נחתם ביום 1.4.01 הסכם להפעלת השוק (להלן: "ההסכם") וזאת לאחר שהתובע זכה במכרז להפעלת השוק שפרסמה הנתבעת. תקופת ההסכם נקבעה בסעיף 7 להסכם, לשנה. עוד נקבע כי אם עמד המפעיל בכל התחייבויותיו, תהיה הנתבעת רשאית ,ע"פ שיקול דעתה, להאריך את תקופת ההסכם לשנה נוספת ובכל מקרה ההסכם יסתיים אחרי שנתיים.

לטענת התובע, ראש המועצה דאז - מר יוסי אלול (להלן: "ראש המועצה") הבטיח לו כי במסגרת שיקומו כאסיר, ההסכם יוארך למס' שנים נוספות ולא פחות מ-3 שנים נוספות. התובע טען, כי כתוצאה מהבטחה זו השקיע בשוק כספים בסכום של 27,000 ש"ח, בגין תאורה, גדר, שירותים וכיו"ב.

לטענת התובע, ביום 19.1.03 הוציאה הנתבעת צו הפסקה מנהלי אשר מנע ממנו להמשיך ולהפעיל את השוק. לטענת התובע הצו הוצא ללא סיבה אמיתית ומשיקולים זרים וראיה לכך היא שקודם הפעיל את השוק ללא תלונות מצד הנתבעת.

התובע הוסיף כי הנתבעת עצמה ניהלה בהמשך את השוק מבלי לתקן את הליקויים נשוא אותו צו. עוד הוסיף התובע כי גם לאחר שהסתיימה תקופת צו ההפסקה, לא אפשרה לו הנתבעת להמשיך ולהפעיל את השוק.

לפיכך תבע התובע פיצויים בגין: הפסדי הכנסה לחודשים 1-3/03 וכן לתקופה של 3 שנים נוספות, הפסד השקעותיו בשוק, חובות אליהם נקלע כתוצאה מחוסר יכולתו למצוא עבודה מאז, וכן עגמת נפש.

3.         לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. הנתבעת הפנתה לתקופת ההסכם וטענה כי לא ניתנה כל התחייבות להארכתו של ההסכם מעבר לתקופה הקבועה בו. עוד הוסיפה הנתבעת כי גם אם ניתנה התחייבות כאמור, המדובר בהתחייבות שלא בסמכות, אינה כדין ואין בה כדי לחייבה. הנתבעת טענה כי התובע הפעיל את השוק ללא רישיון עסק ולא מילא אחת דרישות המשטרה והוראות ההסכם. הנתבעת טענה כי צו ההפסקה המנהלי הוצא לפי דרישת המשטרה כדין ובסמכות.

            מטעם התובע העיד התובע וכן ראש המועצה. מטעם הנתבעת העיד מהנדס המועצה.

דיון :

4.         לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, במסמכים שבפניי והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

טענת התובע להפרת הבטחה להארכת ההסכם לתקופה של 3 שנים נוספות - ע"פ סעיף 7 להסכם נקבע במפורש כי תקופת ההסכם הינה שנה מיום חתימתו וכי אם התובע יעמוד בתנאי ההסכם, למועצה שיקול דעת להאריכו לתקופה נוספת של שנה. בכל מקרה נקבע כי ההסכם יסתיים אחרי שנתיים. כלומר, תקופת ההסכם הייתה לכל היותר עד ליום 1.4.03. טענת התובע להבטחה מצד ראש המועצה להארכת ההסכם לתקופה נוספת, לא רק שלא הוכחה, אלא שבכל מקרה, אין בה כדי לחייב את המועצה.

ראשית אציין כי בסעיף 5 לתצהירו הצהיר התובע כי ההבטחה התייחסה לעוד מס' שנים ולא פחות מ-3 שנים. בעוד שבעדותו טען התובע כי מדובר ב-5 שנים ועוד 5 שנים. סתירה נוספת בעדותו של התובע הינה כי בתחילה טען שההבטחה ניתנה כבר בוועדת השחרורים בה הופיע ראש המועצה (עמ' 7, שורה 2), אולם בהמשך טען כי מדובר היה בישיבה בעירייה (עמ' 7, שורה 13).

מעבר לסתירות אלו, הרי שטענת התובע למתן ההבטחה לא נתמכה בכל עדות או ראיה כלשהיא. התובע טען כי: "זה כתוב בוועדת השחרורים משנת 2002" (עמ' 7, שורה 28), אך הפרוטוקול של אותה וועדה, לא הומצא!!! זאת ועוד, התובע לא זכר מי עוד נכח באותה ישיבה, וראש המועצה עצמו העיד כי אינו זוכר הבטחה כנטען ואף הוסיף כי גם לא הייתה לו סמכות ליתן הבטחה כזאת (עמ' 16 לפרוטוקול).

גם העובדה שבהסכם נכתב מפורשות כי ההסכם יסתיים בכל מקרה אחרי שנתיים, למרות שלטענת התובע ההבטחה ניתנה קודם לכתיבתו (ועוד בוועדת השחרורים), עומדת כנגד גרסת התובע. אילו היה ממש בטענת התובע, היה התובע עומד על אזכור ההבטחה, או לפחות הוספת אופציה להפעלת השוק מעבר לתקופה שהוגדרה והוגבלה באופן מפורש בהסכם, לשנתיים בלבד.

אכן, השתכנעתי מעדות ראש המועצה ומעדות התובע כי כוונת ראש המועצה הייתה לעזור בשיקום התובע. יחד עם זאת אין בעצם הרצון לשקם כדי להביא למסקנה בדבר מתן ההבטחה כנטען. ראש המועצה העיד כי נעשה ניסיון לשקם את התובע גם באמצעות פתיחת מועדון (עמ' 15 לפרוטוקול) ואף הזכות להפעלת השוק, לא ניתנה לתובע אלא לאחר עריכת מכרז כדין ומילוי כל התנאים הנדרשים לצורך התקשרות המועצה בהסכם.

הנה כי כן למרות ניסיונות ראש המועצה להביא לשיקום התובע בדרכים שונות, לא עבר ראש המועצה על הוראות הדין ולא מצאתי כי התובע הוכיח טענתו בעניין הבטחה כנטען.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981: